עכשיו 2:24 בבוקר, חזרתי לחדר שלי במלון. שאר החבר'ה נשארו במסיבה מי
יודע עד איזו שעה היא תמשיך. הדיג'יי דווקא טוב, כך כולם אמרו, משקיעים בנו פה
בסמינר. באמת משקיעים.
הביאו לפה אנשים מדהימים, מצד אחד אנשים עושים דברים נפלאים מצד שני אנשים שבתחילת הדרך שלהם, דרכם האקטיביסטית. כולם ממש נחמדים, כל מאה ארבעים ותשעה האנשים. המון אנשים. יותר מידי אנשים. יש פה כמות גדולה של להט"בים כך אמרו לי. אני לא מצליח לזהות. לא יודע למה. אולי כמות האנשים האדירה שצריך להכיר בארבעה ימים.
אני מוצא שקשה לי יותר להתחבר להטרואים, זה מתסכל אותי.
מצד שני אני לא מצליח למצוא פה להט"ב להתחבר אליו או אליה, גם זה מתסכל אותי.
על הסמינר עצמו אכתוב בפוסט אחר, וזה פחות מתסכל אותי, לפחות יש תוכנית.
הביאו לפה אנשים מדהימים, מצד אחד אנשים עושים דברים נפלאים מצד שני אנשים שבתחילת הדרך שלהם, דרכם האקטיביסטית. כולם ממש נחמדים, כל מאה ארבעים ותשעה האנשים. המון אנשים. יותר מידי אנשים. יש פה כמות גדולה של להט"בים כך אמרו לי. אני לא מצליח לזהות. לא יודע למה. אולי כמות האנשים האדירה שצריך להכיר בארבעה ימים.
אני מוצא שקשה לי יותר להתחבר להטרואים, זה מתסכל אותי.
מצד שני אני לא מצליח למצוא פה להט"ב להתחבר אליו או אליה, גם זה מתסכל אותי.
על הסמינר עצמו אכתוב בפוסט אחר, וזה פחות מתסכל אותי, לפחות יש תוכנית.
השיא של התסכול במסיבה. אני לא בטוח אם זה השיא, אבל זה בטוח מיוחד כי זה גרם לי לכתוב את הטור הזה בשעה הזו במקום ללכת לישון.
אני כרגיל לא רוקד כשיש בסביבה הטרואים זה מוזר לי. אפילו בגיי בר. החלטתי שהפעם כן הייתי צריך להשתחרר. ואני מאוד אוהב לרקוד. ואפילו אמא שלי אמרה לי שאני רוקד יפה.
אז בהתחלה רקדתי בצד, ולצידי עוד לסבית. חשבתי שאולי עוד כמה הומואים ירקדו איתנו, אבל הם רקדו עם "כולם", הם ממש לא רקדו אחד עם השני, ושאלתי את עצמי האם זה בגלל שהם לא רוצים ש"כולם" יסתכלו עליהם כמשהו חריג, לי זה לא היה מפריע.
אז חשבתי אולי גם לרקוד עם "כולם"
עצירה: אני שומר נגיעה, דיברתי על זה בסמינר, זה היה נושא לשיחה.
לא היה לי עם מי לרקוד, גברים לא, נשים לא. נשמתי עמוק.
רקדתי עם נשים ללא נגיעה, זה היה מעניין, הן ממש נהנו.
אני לא אגיד שסבלתי אבל היה לי חסר משהו.
מסביבי הזוגות מתקשרים בעזרת מגע, מדברים ללא מילים, מקשיבים בעזרת תנועות. ואני מרגיש את החוסר הזה.
בשלב הלימבו של המסיבה אחד תפס לי את היד כשעברנו מתחת למקל, מיהרתי לעזוב לו את היד, כשהמחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה, "אני לא רוצה שתדבק לו סטיגמה."
את הדיון מה זה אומר אשאיר לשעה יותר שפויה.
יש שני אנשים בכיסא גלגלים בסמינר, והביאו אותם לרקוד. רקדו מסביבם,
תקשרו איתם גברים ונשים. חשבתי על ההבדל ביננו, על הנראות שלו על הנראות שלי.
על כך שאנשים מוכנים לרקוד איתו כדי שירגיש שייך. האם היו מוכנים לרקוד איתי כדי שאני ארגיש שייך? האם גם לי יש נכות שצריך להתייחס אליה, האם היא הדת? ההומוסקסואליות? שניהן ביחד? משהו אחר?
מידי פעם עצרתי להסתכל סביבי, מידי פעם רקדתי עם אחת או אחרת.
פעם אחת בחור אחד רקד איתי, דווקא בחור דתי, לעשרים שניות זה הרגיש טוב ונחמד, ואז חשבתי שוב על "כולם" ועליו.
על כך שאנשים מוכנים לרקוד איתו כדי שירגיש שייך. האם היו מוכנים לרקוד איתי כדי שאני ארגיש שייך? האם גם לי יש נכות שצריך להתייחס אליה, האם היא הדת? ההומוסקסואליות? שניהן ביחד? משהו אחר?
מידי פעם עצרתי להסתכל סביבי, מידי פעם רקדתי עם אחת או אחרת.
פעם אחת בחור אחד רקד איתי, דווקא בחור דתי, לעשרים שניות זה הרגיש טוב ונחמד, ואז חשבתי שוב על "כולם" ועליו.
והלכתי הצידה. שוב.
חשבתי: למה אנחנו רוקדים עם החריג? לשמח אותו? מתוך רחמים? הבחור שרקד איתי כנראה עשה את זה כי הוא חשב שזה מגניב לרקוד עם גיי, האם אני כלי משחק? קוריוז?
חשבתי: למה אנחנו רוקדים עם החריג? לשמח אותו? מתוך רחמים? הבחור שרקד איתי כנראה עשה את זה כי הוא חשב שזה מגניב לרקוד עם גיי, האם אני כלי משחק? קוריוז?
בשתיים עשרים וארבע עזבתי את המסיבה וחזרתי לחדר שלי לכתוב את הפוסט
הזה, עכשיו אני יכול ללכת להתקלח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה :)
ויום מצויין