"חני! אולי תטפלי בכיתה שלך? אני לא
יכול כל יום לקבל טלפון מהורה אחר שיש בלאגן בכיתה, מה קורה שם?"
"ששש, הוא כאן. הבאתי את נדב לחדר מורים, שישב כאן בהפסקה. אני
באמת לא יודעת מה לעשות איתו." והם עברו ללחישות, שהגיעו בלי בעיות לאוזני.
"זה נכון מה שאומרים עליו?"
"נראה לך שאני אשאל אותו? מה אני אגיד לו? שזה גיל כזה של
התלבטויות, שאחרי זה יוצאים מה? לא הייתה לי בעיה איתו אבל כל החבר'ה בכיתה מציקים
לו. אולי כדאי שיעבור בית ספר"
ראיתי את יפית המורה לאזרחות מצטרפת לשיחה
"אתמול הם עשו מצעד ליד הבית שלי, חסמו כבישים, משאית עם מוזיקה,
ריקודים, והעירייה עוד מאשרת את זה. מה אני צריכה שהילדים שלי יראו את זה? מה אני
אמורה להסביר להם? אני צריכה להסביר להם מה זה ספר תורה? הם צעירים מידי. שיעשו את
זה בישובים שלהם למה כאן בעיר שלנו? שישמרו את הדת שלהם בתוך הבית שלהם. חולי
נפש."
"ששש. יפית, הוא כאן."
"אני יודעת, הוא צריך לדעת מה יקרה אם הוא יבחר להיות דתי,
להאמין במשהו לא קיים. אתם יודעים זו פשוט סטייה, מחלת נפש. מה יקרה אם הוא יחליט
לממש את זה ונגיד לשמור על מצוות?"
"צילה! די שלא ישמע אותך, אנחנו צריכים לכבד אותו, ומה אם זה
טבעי?"
"טבעי? אין את זה בטבע! תראה לי עוד בעל חיים שמתפלל או מאמין
בקיום של (וכאן היא סימנה גרשיים עם האצבעות) כוח עליון, צריך לשלוח אותו לטיפול"
שלושתם הסתכלו עלי מתוך רפלקס שכזה.
דלת חדר המורים נפתחה משהו צעק "הדתי פה?" וברח, שמעתי נעלים
חורקות על ריצפת הלינוליאום במסדרון מלוות בהתפרצויות צחוק. "דתי! אוכל כשר!
יושב בשבת בחושך!"
אספתי את התיק שלי, לא ידעתי מה אני הולך לעשות אבל ידעתי שככה אני לא
יכול להמשיך. אז כן אני מאמין, הבנתי את זה, השלמתי עם זה. חשבתי על זה הרבה. יכולתי
להשאיר את זה רק בתור מחשבות בראש אבל החלטתי שאני רוצה יותר מזה, לקיים מצוות
לחיות עם משהי דתיה. שיהיה לנו בית מאושר. למה אחרים לא יכולים להניח לי וזהו?
הדמעות חנקו את גרוני. אל תיתן להם לנצח.
החלטתי ללכת הביתה, לא ששם המצב יותר טוב, ההורים שלי לא יבינו אותי
הם יאשימו את עצמם, ואחי הקטן מחפש בפלאפון שלי כל הזמן הודעות, לבדוק עלי, לבלוש
אחרי, לעצבן, אבל שם לפחות אוכל להסתגר בחדר , להתכתב בצאט סודי עם חברים כמוני.
"לאיפה אתה חושב שאתה הולך?" התעלמתי ממנה, היא חושבת שהיא
עוזרת אבל היא לא. "נדב! הציצית שלך בחוץ תכניס אותה שלא יראו אותך
ככה."
רציתי להתפרץ עליה , לצעוק עליה כן אני דתי, מה הבעיה? רציתי מאוד, אבל
לא הייתי מסוגל. עוד לא הצלחתי להגיד את זה בקול רם.
"נדב!"
יצאתי מחדר המורים מהר שלא יוכלו לעצור אותי. "הנה הדתי!"
משהו צעק ומטח של כדורי נייר עם רוק ניתח עלי.
"נדב!" חני תפסה ביד שלי והחלה למשוך אותי לחדר המורים
" אולי במקום להקשיב לאלים בראש שלך, תקשיב לי? תישאר כבר בחדר המורים"
לא היה טעם להסביר לה שזה אל אחד או שאני שומר נגיעה מנשים. תוך כדי שאני נגרר
לחדר המורים ראיתי את הפרצופים המלגלגים שלהם.
כשהתיישבתי על הספה, המורה לאנגלית קם ממנה בהפגנתיות משאיר את כותרות
העיתון על המושב לידי.
הכותרת הראשית הייתה דברי שר החינוך:
אני חושב שזו זכותה ואפילו חובתה של מדינה מודרנית לומר לזוגות דתיים
שמחליטים לחיות את חייהם "זו לא משפחה"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה :)
ויום מצויין