אליס:
"אין טעם לנסות, אי אפשר להאמין בדברים בלתי אפשריים."
כשראה השומר עם מי אני מגיע מיד הוא נתן לנו להיכנס. בליבי התרגשות, שמעתי
סיפורים על המקום אבל זה שונה לחוות אותו על בשרך.
אני מובל, אצבעי בידה הקטנה. נכנסנו לחדר וכשלושים זוגות עיניים נישאו
אלי, עיניהם גדולות חסרות פרופורציה לראש והראש חסר פרופורציה לגוף. הכל בחדר היה קטן
מתאם לגופם: השולחנות, הכיסאות, אפילו התמונות נתלו נמוך. שמתי לב לבגדיהם הקטנים,
קל היה להבחין בין הבנות בוורוד או סגול, והבנים בשאר הצבעים.
הובלתי לאחד השולחנות והוקצה לי כיסא, קטן, כמובן, אפילו למידותי הלא
תמירות. תהיתי איך ישבו על כיסאות אלו אנשים מבוגרים ממני, שהצליחו לפתותם להגיע.
מסביבי ומסביב לשולחן הם התקבצו. עיניהם חוקרות, בפיהם שאלות. לא
מתביישים לגעת, כדי לבדוק או למשוך את תשומת ליבי. אחת בוורוד ובנעלים מהבהבות
עלתה על השולחן כדי להיות קרובה יותר.
הם שאלו לגילי ולמוצאי, ואיך אני קשור לזו שגרמה לי לבוא כל הדרך
מירושלים. חיוך נמרח על פניה, כאשר השאר הסתכלו עליה בהערכה. יכולתי לראות שמחה
בעיניה. כשאני יושב והיא עומדת עינינו נפגשו לא פעם.
היו אמורים להיות עוד, אך היא היחידה שהצליחה ואני היחיד שנתפסתי.
האחראית, הגישה פעילות לשולחן, לוחות וקלפים, הדבר הכי קרוב לו
בשפתינו יקרא בינגו, אך הכללים היו חסרי טעם לדעתי. בתורו כל שחקן הרים קלף
מהחבילה, אם התאים ללוחו מה טוב. אם לא הוא הגיש אותו לשחקן הזקוק לקלף זה. וכן
הלאה וכן הלאה.
השוואתי זאת למשחקים שאני נוהג לשחק בהם ושמתי לב שברוב המשחקים שלנו אנו
מנסים לגרום לשני לאבד את כליו, להתבלבל או באופן הכי פשוט להפסיד, לנצח זה לא
מספיק.
הם יצרו חברה אוטופית שבה כולם מנצחים, ומחכים עד שהאחרון ינצח, ועדין
בשני הסבבים אני הייתי האחרון. רציתי לזעוק חמס אבל הנחתי שהם לא מתוחכמים מספיק
כדי שזה יהיה מתוכנן.
"למה יש לך סיכת ראש של בת?" העיר אותי ממחשבותיי אחד מהם ולא
הספקתי לשים לב מי, לא הספקתי לענות כיוון שהאחראית הכריזה שעלינו לשנות את
הפעילות ולבנות ביחד דוגמאות מחלקי פלסטיק על פי דוגמא מודפסת. הם מיד החלו במלאכה,
אחד מרדן או יצירתי, תלוי לפי מי, ההין להמציא דוגמא משלו, עם טעות בתבנית החוזרת.
תהיתי אם אני אמור להעיר לו אך לא ידעתי מה הפרוטוקול. וחששתי להעליב אותו.
מסתבר שבסוף העבודה צריך להראות את התוצאה לאחראית ולאחר אישורה, מפרקים
את כל החלקים חזרה אל הקופסא, שוב תהיתי לגבי ההיגיון של הפעילות.
האחראית לא התרכזה והדוגמא שלו עברה את המבחן. היא הייתה עסוקה בלסדר
כיסאות בצורת האות ח, אך ספק אם הם יודעים מה זאת האות ח'.
התיישבנו ב"מפגש" והוצגתי בפניהם, לא שהיה קשה לראות שיש פה
אורח זר, לא רק שהייתי גבוה מהם פי שתיים לערך גם תפסתי לאחד את המקום שלו והוא לא
אהב זאת.
מהיכן אתה? איך הגעת? במה עוסק? נשוי?
השאלות נורו מהאחראית אלי. השיחה
לא הפריעה להם להתעסק בכדורים, קוביות וחלקי פאזל שונים.
ועכשיו נתפלל, הכריזה, רציתי לשמש דוגמא טובה, ואמרתי תפילות ביחד
איתם.
לפתע היא אמרה "רגע, שמחה רצה שנתפלל שדוד שלו יתחתן," לאחר
דיון קצר על שמו של הדוד מסתבר האחרון כבר עומד להתחתן. זה מה שמלמדים אותם? גם עלי
התפללו?
חשבתי: איך אני אסביר להם למה אני לא נשוי? הם יצליחו להבין את זה? היא
תצליח להבין את זה?
בסיום התפילה האחיינית שלי ליוותה אותי לשער הגן, ומיהרה בחזרה לשעת
סיפור.
לעמוד הפייסבוק שלי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה :)
ויום מצויין