אם היה לי דולר על כל פעם שמשהו שאל אותי שאלה כזו, הייתי אוסף כסף בצורה מאוד מוזרה. (מיטצ' הדבורג)
אני חושב שעליתי על תובנה חדשה לחיים שלי, אני מרואיין סידרתי. זה לא
שאני קם בבוקר וחושב לעצמי הלוואי שאתראיין היום. זה לא שאני הולך ברחוב ומחלק
מיקרופונים לאנשים. וזה לא שאני הולך ואומר לאנשים "בשמחה אני אגיד לכם איפה
קניתי את האוטו" על כל שאלה ששואלים אותי.
אבל תנו לי ראיון קבוצתי, עם משימות של דינמיקה קבוצתית ואני מאושר.
אני אוהב את המשחקים הללו, השאלות שגורמות לך לחשוב, לעשות שטויות, לעמוד על כיסא
ולהעמיד פנים שהרצפה היא לבה רותחת.
בתקופת ההתמכרות הקשה שלי לדינמיקה קבוצתית, פניתי לכל ארגון שהייתה
בשמו המילה מנהיגות על צורותיה השונות. פעם הלכתי לראיון לקבוצת "מנהיגות
רוחנית יהודית" שנרשמתי אליה באיזה שהוא אתר לא ברור.
נכנסתי לראיון הראשון שהתרחש בחדר במלון בתל אביב, בהולכי כבר החלטתי
מי מקבל את מערכת הסטריאו שלי, למקרה שהריאיון לא ילך טוב ואני לא אראה אור יום
שוב. אבל לא היה מה לחשוש, היה מעניין, שאלו שאלות עניתי, עד כאן הכל רגיל.
"אני הולך להפתיע אותך עכשיו" אמר המראיין הראשי, ואני שמתי חיוג מקוצר
למשטרה. "אהבנו שרשמת בשאלון, את הרב קוק ואת לי איקוקה כמודלים לחיקוי שלך,
אנחנו מהמרכז לקבלה, היינו רוצים שתהיה שליח שלנו" אני לא יודע מה הפתיע אותי
יותר שהם המרכז לקבלה או שהם באמת קראו את מה שכתבתי בשאלון.
השלב הבא היה יום דינמיקה קבוצתית. ושם פגשתי את המיודעים לשליחות
ללמד קבלה, שלא ידעו מימינם ומיהדותם. בסוף לא יצאתי לשליחות מטעמם, בעיקר בגלל
שהייתי דתי מידי. וכך פספסתי את ההזדמנות שלי לפגוש את מדונה.
בשנה האחרונה עברתי טרנספורמציה ותיעלתי את הצורך לראיונות לעבודות
סטודנטים בנושא הומוסקסואלים דתיים. הכל כמובן בעילום שם וללא ממצאים מיוחדים.
עברתי ראיון על להיות איך זה להיות נשוי והומו. אבל לא נכנסתי לעבודה
בגלל שכבר התגרשתי. עברתי ראיון על מה זה להיות דתי והומו אבל לא נכנסתי לעבודה
בגלל שהייתי דתי מידי וזה היה הורס את הנחת המחקר. עברתי ראיון על מה זה להיות דתי
מידי והומו אבל לא נכנסתי לעבודה כי הוא איחר את מועד ההגשה.
כבר התראיינתי אצל כל הסוגים, זה שרק נתן לי לדבר ולדבר, וכשניסיתי
לברר אם זה מה שהוא רוצה לשמוע, הוא אמר זה בסדר אני כבר אערוך את הדברים. מצד שני
זה שלא נתן לי לסיים משפט וכבר זרק לי שאלה אחרת על נושא אחר לגמרי. זה שלא הכין
את החומר לפני. וזה שהגיע עם דעות מוצקות ורק רצה לאשש אותם. וזה התחיל לספר לי את
סיפור חייו, מזל שהוא הביא מכשיר הקלטה, הוא יוכל להכניס את עצמו לעבודה.
אבל לפחות הוא הביא מכשיר הקלטה, היה את זה שלא הביא ואת זה שבדיוק
נגמרו לו הסוללות, זה שלא הביא נייר לכתוב עליו, מזל שיש במסעדה מפיות. זה ששכח את
התיק שלו אחר כך במסעדה. וזה שכמעט שכח לשלם את החשבון.
היה את זה שניסה לשדך לי את חבר שלו, ואת זה שניסה להתחיל איתי במהלך הריאיון,
וגם אחת שניסתה. מה יש לה להפסיד?
אלו שהביעו הזדעזעות מהסיפור. ואלו שישבו על קצה הכיסא מרוב מתח. וזה
שמרוב התרגשות שפך בטעות מים חמים על השולחן, בעצם זה היה אני. היו כאלה שעשו את
זה בגלל הציון, היו כאלו שעשו את זה כי הם רוצים לעשות שינוי, והיה את זה שעשה את
זה כי הוא חושב שזה חשוב מאוד וגם כי הוא מרואיין סידרתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה :)
ויום מצויין