בשם אומרם

הוא לא ראה את הרכבת מתקרבת בגלל הגשם. הוא גם לא שמע את הצעקה שלי "תזהר יש שם רכבת" כי לא אמרתי כלום.  (בו ברונהם)

"מה שלומך?" שאל אותי איתן כאשר אנו נוסעים באוטו. "ברוך ה' " עניתי כהרגלי. איתן עצר את הרכב בצד הדרך ובמשך כחמש דקות, הרצה לי על כך שנמאס לו שאני לא עונה תשובה אמתית לשאלה: "מה שלומי?" תוסיף את התשובה לברכה.

אני לא שואל כי אני צריך, אני שואל כי אכפת לי.  – הודיע

אני מבין, תודה. - הודתי

אז מעכשיו תענה כמו שצריך? - שאל.

בעזרת ה'  - עניתי

-  -  -  -  -  -

איתן אחר לקח אותי להופעת דראג. דראג היא הופעה שבה השחקנים מתחפשים לדמויות מהמגדר השני. זו לא תופעה חדשה, באנגליה היה אסור לנשים לעלות על הבמה וגברים שחקו את התפקיד שלהן.

אני לא חושב שבתאטרון של שיקספיר הם עשו חיקויים של שושנה דמארי ושל אורנה דץ אבל העיקרון עדין קיים.

זה היה מאוד מעניין, פעם ראשונה שלי במופע דראג. לאחר דיון אם צריך לפנות אליהןם בלשון זכר או נקבה. סוכם שבלשון נקבה. אז הן החליפו כמאה ועשרים תלבושות ופאות, שלחלק בארבע שחקניות ושעה וחצי הופעה זה יוצא תלבושת חדשה כל שלוש דקות בערך, וכל זה על עקבים. גבוהים.

היו להן חיקויים טובים יותר ופחות. צחקתי המון מהחיקוי של שוקולד מנטה מסטיק. כל כך צחקתי אנשים הסתכלו עלי... איתן ציין שאותו הכי הצחיק היה כאשר השחקן התחפש לאישה שהתחפשה לזמר, למשל משה דץ.

הקטעים שהיו הכי מצחיקים היו הקטעים שבהן הייתה להן אמירה משל עצמן ולא סתם לייפסינקינג.(מונח מיו-טוב שפרושו הזזת שפתיים לפי מילות השיר)

-  -  -  -  -  -

הזמינו אותי לערב לימוד תורני עם קבוצת תגלית. מה שהיה מיוחד בקבוצה הזו זה שכולם היו שייכים לקהילת הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנסקסואלים וביסקסואלים), אני חשבתי שזה רעיון חכם כיוון שחלק מרכזי מהרעיון של תגלית הוא שאם המשתתפים לא יעשו עליה לפחות הם יתחתנו עם יהודים, וכיוון שלהט"בים מחפשים זוגיות אחרת כדאי גם לעשות להם טיול אחר.

לפני המפגש קניתי ספר על פרסום ואיך הגיעו לכתוב את הקופי (המילים) בפרסומות.  ספר נהדר וזה היה בהנחה כי זה פגום. איפשהו. 

למדנו מדרש חז"ל, סיפרנו סיפורים אישיים, הכרנו חברה מחו"ל והם שאלו אותנו שאלות על ההשתייכות לקהילה הדתית. זה היה נראה שהם בטוחים בעצמם, והם מתקדמים יפה בחיים.

הם שאלו אילו הקרבות אנו עושים בחיי היום יום שלנו,

הם שאלו על הארגונים השונים,

הם שאלו על המשפחות שלנו,

כשהגעתי הביתה, גיליתי ששכחתי את הספר שלי במלון שבו היה המפגש. נסעתי חזרה.

-  -  -  -  -  -

כשחזרתי החדר היה נעול, אמרתי לשומר שאני צריך להיכנס לחדר שבה דיברנו.

הוא אסוף את צרור המפתחות, ונכנסנו למעלית ובעודנו עולים הוא שאל אותי על מה דיברנו.

ובעוד עוברים לי בראש כל מיני סטראוטיפים על שומרים. החלטתי שיש לי שתי אפשרויות או להיות גלוי לגמרי או להסיט את הנושא. בחרתי בראשונה.

"דיברנו על החיים שלנו כהומואים" אמרתי. "אוי זה נשמע ממש מעניין" הוא ענה. הוא ניסה להתעניין אבל אני הייתי מופתע שזה מה שאמרתי לזר מוחלט.

הספר לא היה בחדר ההרצאות. השארתי אותו בחדר אוכל שהיה פתוח. אופס.

-  -  -  -  -  -

מסתבר שאינטרנט רימון חוסם את הבלוג שלי. חשבתי לרשום על זה אבל זה יהיה חסר טעם. מי שזה רלוונטי לגביו לא יוכל לקרוא אותו.