המסור

כשואלים זוג חד מיני מי הגבר ומי האישה בזוגיות, זה כמו לשאול מקלות אכילה סינים מי הסכין ומי המזלג. (אלן דהג'נרס)

היתה תקופה שסבא שלי קנה לכל נכד ולבעלים של נכדות, ארגז כלים מלא כול טוב, הוא באמת השקיע בארגז, פטיש, מברגים, מברגה, מפתח שוודי, פלייר וקטר, הזה שעושה חורים בחגורות. ואפילו הדבר הזה שעושה את הזה לקיר עם ההוא. השתמשתי בכלי זה או אחר מידי פעם. לפרק, להרכיב או משהו באמצע.

מסורים סבא לא קנה לנו. מסור שאלתי מאבא שלי. הייתי צריך לנסר מדף מהארון שהיה לי בחדר. זה בעצם סוף הסיפור.

נתחיל מהתחלה.

בדירה שאליה עברתי בתחילת השנה לא היה לי ארון עם תליה. (ולא, אין פה בדיחות על לצאת מהארון) הסתפקתי בארון שהיה ווו או שנים שהיו מאחורי הדלת.  אך בהגיע החורף הצטברו דברים שדרשו תליה. מצאתי ברחוב ארון מסיבי שמישהו זרק, בעזרת חמישה חברים אספנו אותו וסחבנו אותו לדירה, אם יורשה לי לציין, בקושי לא מבוטל. אך ארון זה היה בגלגולו הקודם ארון מטבח.

ניסיתי כל מיני דברים: שימוש במגנטים למציאת המסמרים, תקיעת מברגים בין המדף לצד הארון, דפיקות עם פטיש כדי לשבור את המדף, וקריאת מפה אסטרולוגית. כל הניסיונות כשלו.

החלטתי שעל מנת שתהיה לי תליה בארון אצטרך לנסר את המדף, וזהו.

ואני נהנתי, לא מעצם הניסור, זה לא היה הכי נוח. אלא מעבודת הכפיים, מלהרגיש גבר, או יותר נכון גב-גבר.

מצווה גוררת מצווה, עברה גוררת עברה, וטסטוסטרון מוביל לצבא. באמצע פעולת הניסור התקשרו מהמפקדה כדי לזמן אותי למילואים.

קניית ארגז הכלים נושאת בתוכה מסר, מסר סטראוטיפי אם יורשה לי לציין. הגבר הוא זה שצריך לטפל דברים מסוימים והאישה בדברים האחרים. הגבר צריך להתעסק בתיקונים, לראות כדורגל ו/או ללמוד תורה והאישה בשאר הדברים, ועם איפור כמובן.

לכולנו יש דברים שמעניינים אותנו שנמצאים מחוץ לגבולות המגדר שנקבעו לנו על ידי החברה. ואנחנו צריכים להיות חזקים כדי לאפשר לעצמנו לחרוג קצת מהנורמה.

בתור אחד שכל חייו עסק בניסיון להשתלב בחברה ושלא ישימו לב אליו שמשהו שונה. עד כי ישיבה על הידיים, כדי לא לעשות תנועות שנראו נשיות. הפעם הראשונה שהחלטתי לסדר טיפה את הגבות או יותר נכון את הגבה ולהפוך אותה לשתיים. המאבק הפנימי היה גדול. האם אני אישה? מה יגידו? מה יחשבו? גם גברים עושים את זה. אבל נשים יותר. לקח זמן אבל עשיתי את זה.

לכדורגל, או בעצם כל משחק כדור, אף פעם לא התחברתי. שיחקתי ביסודי, טיפה בחטיבת הביניים. אני זוכר את הפעם האחרונה ששיחקתי כדורסל, במשחק שכל הכיתה השתתפה בו, במהלך ערב כיתה בכיתה ח' שמרתי מעולה על אחד השחקנים הטובים של הכיתה. הוא פשוט לא הצליח לעבור אותי, ואני לא מגזים. התלהבותי מכישוריי נקטעה באיבה כאשר הוא החליט בצעד נואש לנסות לקלוע לסל. ואז הבנתי, היינו באותה קבוצה.

אני כן אוהב לבשל ולאפות. וכבר שמעתי לא פעם: רוב השפים הטובים בעולם הם גברים. אבל כשעבדתי עם קבוצה, והכנתי מידי פעם עוגה או עוגיות, אמרה לי אחת המשתתפות, זה ממש טעים אתה בטוח שאתה לא הומו?

אז מה כן ומה לא? ובעצם למה לא? מדוע לחברה כל כך חשוב להגדיר? אולי כי כך זה יותר פשוט. פעם היה לי חבר שלעומתו הוגדרתי גברי ומיד אחריו היה לי חבר שלעומתו הוגדרתי נשי. זה בלבל אותי מאוד, והייתי צריך לעצור ולחושב על מה זה אומר לגבי.

והגעתי למסקנה: אני כמו כולם, אוהב מגוון שלם של דברים לפעמים כאלו ולפעמים כאלו.