לפעמים כשמשעמם לי אני שולח הודעת טקסט למספר רנדומאלי, "החבאתי את הגופה, מה עכשיו?" (רץ באינטרנט(
השבוע
הלכתי לסמינר של חוש"ן. זהו אירגון שהולך לבתי ספר ומספר סיפורים שאישיים של אנשים
מקהילת הלהט"ב, אני הייתי הדתי היחיד בסמינר. וזה היה מדהים. גם הסמינר וגם להיות
הדתי בו.
הדבר
שהכי סיכם אצלי את הסמינר היה המקרה הבא:
בבוקרו
של היום השני מדריכת הסמינריון בהיותה בהתלהבות של בוקר, באה לתת לי חיבוק, ואני בהיותי
שומר נגיעה ביצעתי קפיצה לאחור שלא היתה מביישת מתעמל בקורס אקרובטיקה למתקדמים. הסברתי
לה את העניין עם ההבנה שאני נשמע מוזר, והתנצלתי על כך שלא התכוונתי להביך אותה בפני
שאר הקבוצה. והיא אמרה לי כך: אני מצטערת, הייתה לי הנחת יסוד, ואני לא טרחתי לברר
אם היא נכונה או לא.
זה
מה שהסמינר עשה בדיוק לראש שלי לקח את כל הנחות היסוד שלי וערער אותן לחלוטין.
אז
דבר ראשון הכרתי אנשים שלא הייתי מכיר אותם אחרת, כמובן שהיו הומואים ולסביות, והיה
טרנסג'נדר (אישה שהפכה לגבר) וטרנסג'נדרית (גבר שהפך לאישה) את אחת הסדנאות העבירו
טרנסג'נדר ואישה שמגדירים את עצמם ביסקסואלים כלומר שהם נמשכים גם לגברים וגם לנשים,
וסדנא נוספת הועברה על ידי מישהו שהגדיר את עצמו ג'נדרקוויר שהוא אדם שלא מרגיש בנוח
להיות משוייך למגדר מסוים.
זה
הגיע למצב כזה שכאשר מישהי התחילה להעביר סדנא הייתי צריך לעצור, ולחכות שהיא תציג
את עצמה כי אני כבר לא הייתי בטוח מי זה מה.
אחד
האתגרים הגדולים היה באמת נושא המגדר, מה זה גבר ומה זאת אישה. וממש לא ריחמו עלינו
בזה. מעבר לשאלון: איזו תכונה גברית אני אוהב בי ואיזו לא, איזו תכונה נשית אני אוהב
בי ואיזו לא. מתי אני מרגיש יותר גברי ומתי יותר נשי, כבר במשפט הראשון של מנחי הסמינר
קיבלתי את סטירת הלחי שלי:
"ברוכות הבאות לסמינר" אז כן. כל הסמינר המנחים דיברו בלשון
נקבה. ואני יושב שם וזה קשה. זה קשה לשמוע. ואני חשבתי לעצמי, למה? כי זה לא בעברית
תקנית? נו באמת, כשלימדתי אולפן התלמידים שלי היו צריכים לתקן אותי בין שלוש לשלושה.
כי זה לא המגדר שלי? הרי נשים שומעות לשון זכר כל הזמן. האם להן זה מפריע? האם זה אומר
שאני לא בטוח בגבריות שלי?
אחת
החוויות החזקות שלי מהסמינר היה תרגיל במרחב. עמדנו בעצימת עיניים, והמדריך הוביל אותנו,
אחד אחד, למקום חדש. הייתי צריך לסמוך על זר. כשניתן האישור לפקוח את עינינו, פעם מצאתי
את עצמי בקבוצה, פעם לידה. פעם מולה, זה הציף לי שאלות על איפה אני בתהליך, איפה מקומי
בקבוצה.
בסדנאות
סודות נחשפו, אנשים התמוטטו ובנו את עצמם מול עינינו מחדש, קירות נפרצו, וזכיתי, ואוו
איך זכיתי לשמוע סיפורים, ואילו סיפורים. אבל הם סודות ולכן לא אוכל לחזור עליהם. גם
אם תבקשו יפה. ישבנו במעגל וכל אחד קיבל חמש דקות לספר על חייו. וכשהודיעו נגמר הזמן
רציתי להגיד למנחים, לא נורא תן לו עוד חצי שעה זה בסדר. או חכה רגע היא בדיוק עמדה
לספר על המשפחה שלה. אנשים אמיצים אלו אנשים נהדרים. (או נהדרות- לפעמים זה נתקע)
ואיך
הרגשתי בתור הדתי בחדר? בואו נגיד שלפעמים הרגשתי יותר שייך כאן מאשר במקומות אחרים.
החל מזה שכמה מאתנו הדלקנו נרות, ועשינו ביחד קידוש והבדלה. אז נכון שאני היחיד שלבשתי
בגדי שבת. אבל ההכלה היתה מושלמת. ולמרות שחשבו שלא ראיתי. כן ראיתי שגם מאחורי הקלעים
קרו דברים כמו, שהמנחה אמרה לאחת שצילמה, "את נדב אל תצלמי בשבת." הכי שלם
הרגשתי כאשר המשתתף שישב לידי, כמובן לאחר שביקש, שיחק עם חוטי הציצית שלי, כאילו זה
דבר הכי פשוט בעולם, הכי משעמם.
ובאמת
מה יותר משעמם מקבוצה של כעשרים איש שמתכנסת ביחד, לדון, לשתף, ללמוד ולבנות מחדש כל
הנחת יסוד קיימת?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה :)
ויום מצויין