סמינר חוש"ן

לפעמים כשמשעמם לי אני שולח הודעת טקסט למספר רנדומאלי, "החבאתי את הגופה, מה עכשיו?" (רץ באינטרנט(

השבוע הלכתי לסמינר של חוש"ן. זהו אירגון שהולך לבתי ספר ומספר סיפורים שאישיים של אנשים מקהילת הלהט"ב, אני הייתי הדתי היחיד בסמינר. וזה היה מדהים. גם הסמינר וגם להיות הדתי בו.

הדבר שהכי סיכם אצלי את הסמינר היה המקרה הבא:

בבוקרו של היום השני מדריכת הסמינריון בהיותה בהתלהבות של בוקר, באה לתת לי חיבוק, ואני בהיותי שומר נגיעה ביצעתי קפיצה לאחור שלא היתה מביישת מתעמל בקורס אקרובטיקה למתקדמים. הסברתי לה את העניין עם ההבנה שאני נשמע מוזר, והתנצלתי על כך שלא התכוונתי להביך אותה בפני שאר הקבוצה. והיא אמרה לי כך: אני מצטערת, הייתה לי הנחת יסוד, ואני לא טרחתי לברר אם היא נכונה או לא.

זה מה שהסמינר עשה בדיוק לראש שלי לקח את כל הנחות היסוד שלי וערער אותן לחלוטין.

אז דבר ראשון הכרתי אנשים שלא הייתי מכיר אותם אחרת, כמובן שהיו הומואים ולסביות, והיה טרנסג'נדר (אישה שהפכה לגבר) וטרנסג'נדרית (גבר שהפך לאישה) את אחת הסדנאות העבירו טרנסג'נדר ואישה שמגדירים את עצמם ביסקסואלים כלומר שהם נמשכים גם לגברים וגם לנשים, וסדנא נוספת הועברה על ידי מישהו שהגדיר את עצמו ג'נדרקוויר שהוא אדם שלא מרגיש בנוח להיות משוייך למגדר מסוים.

זה הגיע למצב כזה שכאשר מישהי התחילה להעביר סדנא הייתי צריך לעצור, ולחכות שהיא תציג את עצמה כי אני כבר לא הייתי בטוח מי זה מה.

אחד האתגרים הגדולים היה באמת נושא המגדר, מה זה גבר ומה זאת אישה. וממש לא ריחמו עלינו בזה. מעבר לשאלון: איזו תכונה גברית אני אוהב בי ואיזו לא, איזו תכונה נשית אני אוהב בי ואיזו לא. מתי אני מרגיש יותר גברי ומתי יותר נשי, כבר במשפט הראשון של מנחי הסמינר קיבלתי את סטירת הלחי שלי:

"ברוכות הבאות לסמינר" אז כן. כל הסמינר המנחים דיברו בלשון נקבה. ואני יושב שם וזה קשה. זה קשה לשמוע. ואני חשבתי לעצמי, למה? כי זה לא בעברית תקנית? נו באמת, כשלימדתי אולפן התלמידים שלי היו צריכים לתקן אותי בין שלוש לשלושה. כי זה לא המגדר שלי? הרי נשים שומעות לשון זכר כל הזמן. האם להן זה מפריע? האם זה אומר שאני לא בטוח בגבריות שלי?

אחת החוויות החזקות שלי מהסמינר היה תרגיל במרחב. עמדנו בעצימת עיניים, והמדריך הוביל אותנו, אחד אחד, למקום חדש. הייתי צריך לסמוך על זר. כשניתן האישור לפקוח את עינינו, פעם מצאתי את עצמי בקבוצה, פעם לידה. פעם מולה, זה הציף לי שאלות על איפה אני בתהליך, איפה מקומי בקבוצה.

בסדנאות סודות נחשפו, אנשים התמוטטו ובנו את עצמם מול עינינו מחדש, קירות נפרצו, וזכיתי, ואוו איך זכיתי לשמוע סיפורים, ואילו סיפורים. אבל הם סודות ולכן לא אוכל לחזור עליהם. גם אם תבקשו יפה. ישבנו במעגל וכל אחד קיבל חמש דקות לספר על חייו. וכשהודיעו נגמר הזמן רציתי להגיד למנחים, לא נורא תן לו עוד חצי שעה זה בסדר. או חכה רגע היא בדיוק עמדה לספר על המשפחה שלה. אנשים אמיצים אלו אנשים נהדרים. (או נהדרות- לפעמים זה נתקע)

ואיך הרגשתי בתור הדתי בחדר? בואו נגיד שלפעמים הרגשתי יותר שייך כאן מאשר במקומות אחרים. החל מזה שכמה מאתנו הדלקנו נרות, ועשינו ביחד קידוש והבדלה. אז נכון שאני היחיד שלבשתי בגדי שבת. אבל ההכלה היתה מושלמת. ולמרות שחשבו שלא ראיתי. כן ראיתי שגם מאחורי הקלעים קרו דברים כמו, שהמנחה אמרה לאחת שצילמה, "את נדב אל תצלמי בשבת." הכי שלם הרגשתי כאשר המשתתף שישב לידי, כמובן לאחר שביקש, שיחק עם חוטי הציצית שלי, כאילו זה דבר הכי פשוט בעולם, הכי משעמם.

ובאמת מה יותר משעמם מקבוצה של כעשרים איש שמתכנסת ביחד, לדון, לשתף, ללמוד ולבנות מחדש כל הנחת יסוד קיימת?

דמעות של עמותות

האם הכוס חצי מלאה או חצי ריקה? כן. (רץ באינטרנט)

כשהייתי בשליחות באמריקה הגדולה, ראשי הקהילה התלוננו על כך שהצעירים כבר לא כל כך ציוניים. זה הפריע לקהילה מאוד, כיוון שהם תמיד הגדיר את עצמם מאוד מאוד ציוניים.

הסיבה הייתה ברורה. אנשי החינוך, המורים והמדריכים בתנועות הנוער הגשימו בעצמם את החזון הציוני, ועלו לארץ, ולא נשארו כמעט מודלים לחיקוי. המסקנה שלהם הייתה ברורה הציונות בחוץ לארץ הינה תנועה שמכלה את עצמה.

פעם קראתי מאמר על עמותות שטען דבר דומה. אחד ממטרות העמותה היא: שלא תהיה עוד עמותה. כלומר בואו נפתור את הבעיה כך שלא יצטרכו אותנו יותר. כמובן שזה לא נכון לגבי כל העמותות אבל לפחות לגבי חלקן.

למשל תנועת פעמונים, לא מזמן הלכתי לסמינר שלהם לגבי התנהלות פיננסית. (אני ממליץ) התנועה קמה כארגון שנתן עזרה פיננסית לאנשים נזקקים. אך לאחר זמן הם שמו לב שהם כל הזמן עוזרים לאותם האנשים, ואותם האנשים לא מצליחים להוציא את עצמם ממעגל העוני. ולכן הם שינו גישה והיום הם מלמדים אנשים לצאת ממעגל העוני. ובחשיבה לעתיד הם אמרו למה לחכות שאנשים יכנסו למעגל העוני כדי להוציא אותם משם בואו נלמד איך לא להיכנס לשם מלכתחילה. באיזה שהוא מקום. זו עמותה שאם היא תצליח, לא יצטרכו אותה יותר.

(זו גם בעיה של אתרי הכרויות אבל נעזוב את זה כרגע)

הנושא תפס אותי השבוע כאשר חבר שאל אותי בעצם מה התקווה שלי ומהו החלום.

שבוע שעבר הלכתי להרצאה בבית ספר חילוני של בחור הומו ובחורה לסבית שניהם חילונים ואפילו לא דתל"שים. לי זה היה מעניין כיוון שרוב החברים שלי הם דתיים. ועם זה שהסיפורים שלנו שונים מאוד, הקב"ה נמצא בכל סיפור.

לפני שהתלמידים שהיו בכיתה י"א, ומשום מה לא הכירו את אריק ובנץ, קיבלו זמן לשאול שאלות. המרצים סיפרו את הסיפור האישי שלהם. ומה אני אגיד לכם: היה משעמם.

היא התאהבה בבחורה מספר אחת ואז בבחורה מספר שתים, הבינה שהיא נמשכת לנשים ואז היא סיפרה להוריה, שהיו בסדר עם זה והיום יש לה בת זוג שסעדה אותה על מיטת חוליה ושני ילדים.  הוא התאהב בחבר שלו שלא הסכים לדבר איתו יותר אחרי שהוא סיפר לו, ואז הוא נהיה אקטיביסט ולכן היה צריך לספר להורים שלו. בהתחלה היה לאמא שלו קשה אבל היום היא ממש מקבלת, ואבא שלו, שממנו הוא פחד, קיבל אותו בלי בעיה.

ואני יושב שם באחורי הכיתה וחושב לעצמי, זהו? איפה הדרמה? הדמעות? חברים שמנתקים קשר. משפחה שלא יודעת, דודה שלא מפסיקה להציע שידוך. פיטורין, אנשים שמשתמשים בנטייה שלך כדי לפגוע בך. ואלו הסיפורים הקלים, שקרו לי, אני מדברים עם אנשים אחרים על הסיפורים שלהם והם גיבורים אחד אחד.

אז שטחתי את אכזבתי לאיתן, חבר גם כן הומוסקסואל. והוא אמר שאולי זו הייתה בעצם המטרה להראות שאין בעיה, שאפשר להמשיך הלאה, וזהו. אולי זה גם החלום שלי, בעצם.

החלטתי לספר לחברה שלי, אבל מאוד חששתי היא דתייה ומכירה אותי הרבה זמן עוד מתקופה אחרת בחיים. לא הצלחתי להגיד לה. הסתכלתי עליה מחפש את האומץ לדבר, התפתלתי בין המילים. היא הסתכלה עלי ואמרה, "בקיצור יש לך חבר או לא?"

אז החלום שלי הוא: שלבא בתור, אפילו לא יהיו דמעות ההקלה שעמדו בעיני. 

חנוכה

תמצית החגים היהודיים - רצו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל. (וודי אלן)

נר ראשון –

תמיד תופס אותך לא מוכן, רגע זה היום? אבל בלוח השנה רשום שזה מחר, אהה כי זה היום ומדליקים בערב, צריך לעשות משהו בנידון. למה אין התרעה על זה בפייסבוק. או בגוגל. האמת שהייתי צריך לנחש לפי כמות סירטוני היו-טוב שהעלו פתאום. במיוחד סירטונים של פרפר נחמד. אז הדלקנו מחוץ לשער של דירתנו השכורה כדת וכדין, ופתאום גיליתי שעל השער הזה אין מזוזה. צריך לבדוק את הנושא. נשארו סופגניות מאתמול, אבל לא אכלתי, הן כבר לא טריות.

נר שני –

הדלקת נרות במכללה, בכיתה שני דתיים, ואנו מתווכחים מי ידליק את הנר הראשון. אני ניצחתי, ולכן הוא הדליק את הנר. אני לא אוהב להוביל טקסים דתיים, יש פסק, שאסור לי. כמובן שהיו סופגניות, אני ניצחתי גם כאן, הפעם, בוויכוח עם עצמי, ולא אכלתי סופגנייה למרות שהיא הייתה טרייה.

לאחר מכן הדלקת נרות משפחתית אצל סבתא, היא עברה ניתוח וכולם התאספו אצלה בבית לתת קצת נחת. פה לא היו סופגניות בכלל. אבל היו דמי חנוכה. 

ובלילה הייתה מסיבה, שם התאחדו דתיים ולא דתיים דתל"שים ומסורתיים, רובם ככולם הומוסקסואלים. היתה הדלקת נרות והיה גם דבר תורה וכמובן שהיו סופגניות. היה יפה לראות את האחדות, כולם אכלו סופגניות. בעצם חוץ ממני.

נר שלישי –

ערב שבת איבדתי את הנרות שהבאתי במיוחד. נסעתי להורים לשבת, וארזתי נרות, כדי לצאת חובת כל הדעות. ואיבדתי אותם. לאחר משא ומתן על שווי הנרות, קניתי מהורי נרות שבת. ב"ה כל השבת לא היו סופגניות.

נר רביעי –

מוצאי שבת – איתן מתקשר אלי, תבוא להדליק אצלי נרות מתאספים כמה חברים. אז נסעתי עם נועם. פגשנו אנשים חדשים. למשל פגשתי משהי שהיא מפיצה של ספרים ישראליים בחו"ל זה היה ממש מעניין. היום היו סופגניות משהו הכין בבית, קטנות כאלה חמודות, עם מילואים שווים כאלה. טריים ישר מהמחבת. הדיפו ריח מדהים עם טעם נהדר. לפחות זה מה שהם אמרו, אני לא אכלתי.

נר חמישי –

אירועי פיסבוק הם דבר מעניין, אתה מקבל הזמנה, הרבה פעמים אתה אפילו לא שם לב שהוזמנת, ולמחרת חבר שלך שואל אז למה לא באת. ואתה צריך לנחש למה לא הגעת. הפעם דווקא שמתי לב שהוזמנתי לבית של חבר למסיבה בסגנון יווני, הקונספט היה מעניין וב"ה לא היו חייבים להגיע עם טוגה. אני באתי עם חולצה מיוון, לצאת ידי חובה.

לא היו סופגניות, אבל היו שם נשים. וזה היה מעניין שכמעט לא היה ערבוב ממש מסיבה ביתית צנועה נשים לחוד וגברים לחוד.

נר שישי –

ערב שקט... הייתי בדירה ולא, לא אכלתי סופגניות.

נר שביעי –

הזמנו לארוחת ערב אצלנו בדירה קצת חברים, עשרים בערך. בפועל הגיעו שישה עשר, כך שזו הייתה ארוחה משפחתית. הכנו קצת אוכל. וכשאני אומר קצת אוכל זה במונחים של ארוחה משפחתית יהודית קלאסית. צה"ל היה יכול להצטרף אלינו.

האמת שתכננתי תפריט ואז כשהיינו בנר ראשון של חנוכה אצל סבתא שמתי לב שאני תכננתי מבלי לשים לב את מה שאמא שלי תמיד מכינה לארוחה של חנוכה. והבנתי את עומק ההשפעה התת מודע שיש להורים שלנו עלינו. לפחות ברמת האוכל.

התייעצתי עם אימי,  אני חשבתי להכין שש לזניות. היא חשבה שזה קצת הרבה ואולי יספיקו ארבע. בפועל אכלו אחת. אבל הדיון התרחש לפני שהכנתי מרק, אנטיפסטי, חבר הכין לביבות. אני הוספתי שתי מנוח אחרונות. ולא היו סופגניות, היה ספינג' משהו הכין.

אכלנו, נהנו, אמרנו דבר תורה והתעלמנו מהדפיקות של השכן על הקיר בשמונה בערב.

נר שמיני –

אני בפגישה עם נועם, ומתקשר אלי כתב של עיתון לשמוע את דעתי על המהלכים האחרונים של הבית היהודי. וכל זה קורה באמצע בני ברק. והכתב לא חס, ושואל אותי על זוגיות. וחתונה. ומהלכים. ובחירות. ונועם לידי.

ולאחר מכן הלכנו לחפש בתל אביב סופגניות מיוחדות. לאחר שכל החג לא אכלנו סופגניות. חצינו רחובות. והסתכלנו במגדניות. לסיכום, צריך להוציא מחוץ לחוק סופגניות עם סוכריות קופצות, אני אדבר עם חברי בבית היהודי.

ובבוקר:

אבא ואמא קוראים את העיתון, מגיעים לכתבה (שלא ערוכה לטעמי) ואמא אומרת לאבא "אתה יודע שזה יכול להיות כתבה של הבן שלך, מעניין מה הוא עשה כבר השבוע. "

הבית היהודי

אז השבוע היה בלגן שלם עם בנט, הבית היהודי ועם ההצבעה בעד ונגד נושאים הקשורים לזוגיות חד מינית. ואני אדם שלא כל כך מעורה בפוליטיקה. כל כך לא מעורה, שפעם הייתי מתעדכן במה שקורה בארץ דרך תכניות הסטירה. היום המצב יותר טוב, היום גם תכניות סטירה אני כבר לא רואה.

ולכן כששאלו אותי על דעתי בנושא הנ"ל השתמשתי בטכניקה הידועה של בריחה מהנושא. יש אומנים שפיתחו אומנויות בריחה שונות, שהותאמו במיוחד לשאלה שעליה הם נשאלו. לפי דעתי הודיני היה מחלוצי התחום ואת טכניקת ההיחלצות מכותונת משוגעים הוא פיתח לאחר שחברים שאלו אותו מה דעתו על המצב הסוציו-אקונומי המשוגע הזה. והוא בתגובה אמר זה כמו להיחלץ מכותונת משוגעים. הנה אני אראה לכם.

מה שהשאיר את חברים משועשעים עם הלקח הבא: לא לשאול שאלות שאיכשהו כוללת אזיקים, קופסאות, ואת מפלי הניאגרה.

טכניקה נוספת שקראתי עליה היא איפה שהוא ואני לא זוכר היכן, היא להשוות הכל למצב של הוויקינגים. כי כולם יודעים על הוויקינגים, אבל אין להם מושג מה באמת קרה שם. כך שאם תשנה את הנושא בצורה חלקה מספיק תוכל לסובב את השאלה בחזרה ולשאול, אז מה לדעתך הוויקינגים היו אומרים על מתן זכויות לזוגות חד מיניים.

אופס. וזו אותה טעות שעשיתי בשיחה המדוברת. כי כשמשנים נושא צריך לזכור לא לחזור איך שהוא לנושא המקורי, תמיד להתרחק ממנו, כמו קיאק שלאט לאט נסחף עם הזרם, כי משהו לא החזיק טוב את המשוט, ואני לא רוצה להצביע על אשמים, אבל אם היו מביאים עוד משוט כמו שאני הצעתי זה לא היה קורה. ובסוף הבאנו רק משוט אחד. והיינו קיאק חד משוטי.

אופס, פה הקורא חד האבחנה, יעשה את הקישור ויגיד אה, חד משוטי –חד מיני, אז מה באמת דעתך בנושא.

ואני חייב לברך את הקורא חד האבחנה. לא שאני חס וחלילה מזלזל בקוראים שהם לא שמו לב לזליגה של הנושא גם אתם אנשים חשובים ויקרים. אבל איזה שפיצים הם אלו שכן שמו לב. אתם ראויים ממש לטפיחה על השכם. ממש מדליה. איך הצלחתם לשים לב? אתם תמיד כאלו שמים לב לפרטים הקטנים? אתם אוהבים שמדברים עליכם? כי רוב האנשים אוהבים שמדברים עליהם. וזו גם דרך נהדרת לשנות את הנושא. עם מצאתם טוויסט קטן שמפנה את מוקד השיחה מהנושא המדובר. אל חייו האישיים של השואל, ובמיוחד אם זה מאיר אותו באור חיובי. הוא יעדיף את הנושא החדש. אך אם המעבר יהיה מוצלח מידי, במהלך השיחה הוא יעצור ויגיד: רגע, רגע אתה מתחיל איתי? מה אנחנו זוג חד מיני? אז מה דעתך בנושא?

ואתה תעצור ותגיד אני אספר לך סיפור. סיפור זה תמיד טוב, כי אנשים נשבים בקיסמו של הסיפור במיוחד אם יש שם שדון ושלוש משאלות, ושוב הם שוכחים את הנושא. ותמיד מוסר השכל, שאם הוא לא יבין אותו, תוכל להגיד תחשוב על זה ותחזור אלי. ואז אתה מתרחק כולך מאושר מעצמך. ואז משהו ישאל אותך למה אתה כל כך מחייך. ואתה תגיד אני אספר לך סיפור, ותחזור על הסיפור שסיפרת לחבר הקודם: פעם חבר שאל אותי מה דעתי לגבי שחרור המחבלים עבור החזרת שלושת החיילים החטופים. אמרתי לו שאני לא יודע. הוא אמר "איך אתה לא יודע זה נושא חשוב". אמרתי זה אכן נושא חשוב אך אין לי שום מידע בנושא. אני לא יודע מה מצב החיילים ומי הם המחבלים המשוחררים וכו' אם אין לי מספיק מידע איך אני יכול להחליט ולשפוט?

וזה גם מה שהייתי אומר לבנט, והבית היהודי. ואם הוא לא יבין, אני אגיד לו: "אז תחשוב על זה ותחזור אלי."