אלרגית סיום

אני גרוע בסיום שיחות. אני תמיד אומר משפט מטומטם בסוף. אבל הכי גרוע הוא שאחרי המשפט ההוא, התחלתי ללכת ואז גיליתי שאני בכיוון הלא נכון. הייתי צריך לחזור ובמקום לתקן עם משפט מגניב אמרתי "כן, תיזהרו משלוליות".(ברנט מורין(

יש מחקרים שונים שמנסים להסביר מדוע מתפתחים אלרגיות. באופן לא ברור כיום יש יותר אלרגיות מאשר בעבר. יש הטוענים שדווקא אורח החיים הבריא שלנו היום הוא הגורם לעלייה בכמות האלרגיות. ודווקא אם אנשים יַחשפו את הילדים לאלרגנים זה יעזור למנוע התפתחות אלרגיות בעתיד.

זו בהחלט הגישה בישראל לעומת למשל ארצות הברית, המקום שממנו שמחה עשה עליHה עם אשתו וילדיו. הוא ואשתו רשמו את בנם לגן והלכו להיכרות עם הגן והגננת. הגננת, בלי חשוב פעמים, נתנה לילד במבה. האם הזדעזעה וסירבה לשלוח את הילד לגן למשך כמה ימים. הילד לא היה אלרגי לבוטנים, אבל הפריע לה שהגננת לא שאלה לפני.

לי, למרות שחייתי בארץ, יש גם כן אלרגיות שונות ורבות, וברוך השם אף אחת מהן לא רצינית. הן לא מפריעות לי בחיים, ואני לא צריך להסתובב עם מזרק אפיפן. כבר ראיתי כאלה שכן. יש לי אלרגיות רגילות כמו לאגוזים, פקאנים, אגוזי קוקוס, בננות, אבק, ועונות מעבר. אבל יש לי גם אלרגיות מוזרות כמו אלרגיה לעגבניות לא מבושלות, לאחת החולצות שלי. והאם ידעתם שיש שני סוגים של סומסום? הדרך להבדיל ביניהם היא לתת לי לאכול אותם, לאחד מהם אני אלרגי.

אחד מראשי הישיבה שלי, בכל פעם שמחזור סיים את המסלול בישיבה ועזב, היה חוזר על כך שיש לו אלרגיה – אלרגיה מפרידות. בכישרונו הרב הוא היה מצליח אחרי זה לתת נאום של שעה על כך הוא ממש לא אוהב להיפרד.

ואני מבין אותו לחלוטין. כל כך קשה להיפרד. בשנה הראשונה שלי בתחום החינוך החלטתי לעזוב את המקצוע פעמים. הפעם הראשונה הייתה ביום הראשון שדיברתי עם התלמידים וראיתי שהם מפחדים לדבר בחופשיות. וממש לא אהבתי את המציאות הזו.

הפעם השנייה הייתה בסוף אותה השנה, כאשר התלמידים שסוף סוף למדו לדבר איתי בחופשיות, עזבו ואני נופפתי להם לשלום. כל כך עצוב. אמרתי לעצמי שאני לא מסוגל לזה. אבל רב חכם אמר לי פעם, "התלמידים שלך לא צריכים לסבול בגלל שלך קשה". ואכן המשכתי עם אותה הפילוסופיה, ועם החינוך.

ולאט לאט מתרגלים לפרידות ולעצב הכרוך בזה. זה יום של התכנסות. זה חודש של חשבון נפש. שבועיים לפני אתה שואל את עצמך מה אגיד לכל תלמיד. שבועיים אחרי אתה חושב אם אמרתי את הדבר הנכון.

אתה לא יודע אם הצלחת להגיד את המשפט הנכון. בעצם לפעמים כן, כאשר הם שולחים לך הודעה "אתה זוכר מה שאמרת לי אז? במסיבת פרידה? או בפורים? או שיחה ההיא שהייתה לנו? או כשחיכינו לאוטובוס?" ואז אתה מתמלא אושר שכן אמרת משהו חשוב.

אז נכון שזה לא תמיד באקורד הסיום, ולא תמיד מחכים שהגברת השמנה תשיר, אבל יש משהו חזק בפרידה, בידיעה שאולי לעולם תדברו שוב.

אז מה אומרים? מה אומרים כשנפרדים? חז"ל אמרו שצריך להיפרד מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו. אבל זה טוב כשאתה נפרד מחברותא או מאדם ספציפי. מה אני אגיד כאן כשאני נפרד ואני לא יודע מי אתם? אני יושב מול צג המחשב שלי ואתם מול צג המחשב שלכם. אני חשוף לעיניכם ואתם עדיין אנונימיים.

אז אפשר לסכם ולהגיד מה היה. אפשר להגיד תודה לכם הקוראים, ובעיקרלמי מכם שהגיב, וברור שלאימא שלי שקראה את הבלוג באדיקות יותר גדולה מכולם. ולעמית העורך שטיפל בבלוג כל כך יפה. אפשר לשטוח את משנתי החינוכית, אבל גיליתי שזה לא מעניין אף אחד.

אז במהלך השנים פיתחתי משפט שמסכם את הכול ופותח פתח לתקווה. אני תמיד מתכוון לו מכל הלב: שיהיו לכם המשך חיים טובים.

אוהב,

נדב