יום שלישי, 29 באוקטובר 2013

הקפות

ביקשתי מהאלוקים אופנים אבל ידעתי שהוא לא עובד כך, אז גנבתי אופניים וביקשתי מהאלוקים מחילה (אל פצינו)

 אז צריך לקנות קיגל. או קוגל. למה? כי זה מה שאוכלים בקידוש. אבל למה דווקא קיגל או קוגל? כי זה מה שתמיד אכלו. אז קנינו קיגל או קוגל לקידוש, כי יש מסורת וצריך לשמור עליה.

אה, שכחתי להגיד, עשינו קידוש אצלנו בבית, אחרי ההקפות כמובן. אה, שכחתי להגיד שעשינו הקפות אצלנו בדירה. בגלל המסורת. או בעצם בזכות המסורת.
ומקרה שקרה כך קרה. דיברתי עם איתן על שמחת תורה ונפלאות החג, ושמחת בחגיך. ואז הוא אמר לי משפט שחרוט לי בזיכרון. הוא אמר "אני שונא את החג הזה". אני חושב שהסיבה שהמשפט הזה חרוט בזיכרוני הוא בגלל שכל איתן שדיברתי איתו, אמר את אותו משפט. "אני שונא את החג הזה". בעצם חוץ מאחד הוא אמר "אני ממש לא סובל את החג הזה".

אז אמרתי בואו נארגן הקפות משלנו. אז ארגנו ספר תורה. בעצם שניים, כמו יהודים טובים. אחד לקרוא בו ואחד לא לקרוא בו. בסוף הסתפקנו בספר הכשר. שירונים, חזנים, קוראים בתורה.
ואז הגיע הרגע הקשה ביותר. אני חושב שזה רגע קשה בחייו של כל יהודי, להגיד להורים שהוא לא בא לחג. אחרי היציאה מהארון, זה הדבר השני שהכי קשה להגיד להורים. הם דווקא היו בסדר גמור. עם זה. כלומר עם זה שלא באתי לחג. עם הנטייה המינית הם עוד מתמודדים.
אבא שלי שאל דווקא שאלה מעניינת, בעצם דודה שלי שאלה שאלה עוד יותר מעניינת. היא שאלה איפה תהיה עזרת הנשים? וכשאמרתי שלא תהיה היא אמרה "אז לא יהיה לכם משעמם?"  אני ואימא שלי חייכנו חיוך שאומר היא בטח יודעת עליי ומשחקת אותה כאילו לא.

לעומת זאת, אבא שלי שאל, למה אתם מוצאים את עצמכם מהקהילה? למה אתם עושים משהו משלכם? אז יש את התשובה שעניתי לו במקום, ויש את התשובה שהבנתי תוך כדי זה שאנחנו מפזזים ומכרכרים מסביב לתורה.

ענית לאבא שאנחנו לא עושים שום דבר כנגד, אלא אנחנו עושים שיהיה לנו נוח. להיות עם אנשים כמונו זו לא הכרזה וזו לא פרישה מן הציבור, כמו שמניין של אחד, לא חשוב מאיזו עדה, לא אומר שהוא נגד שאר המניינים הקיימים.

בחג עצמו הסתכלתי על הקהל שהתאסף אצלי בסלון. אנשים נהדרים אחד אחד. כל אחד עם קשר שונה לדת ולתורה. אלו שלא התפללו אף פעם ואלו שמתפללים קבוע. אלו שרצו להיות חזנים ואלו ששנים אפילו לא עלו לתורה.

בקריאת התורה הכרזנו שמי שרוצה יקבל עליה. וראיתי על פני האנשים שהם מקבלים החלטה אמתית אם הם רוצים לקבל עליה או שלא. מי שבחר שכן לא עשה את זה כי ככה נוהגים אלא כי הוא באמת רצה. חוץ מאחד שהופעל עליו לחץ חברתי. כי היה חסר עולה.

ולמרות שהיינו מניין כל כך מצומצם, שההקפות היו בעצם ריקודים סלונים, אחרי שהזזנו את שולחן הקפה והספות, הרגשתי כמו בבית כנסת אמיתי כיוון שהיו את אלו שעמדו בצד, ולא רצו לרקוד. בהקפה השביעית הכרזנו שזו ההקפה האחרונה וכולם רוקדים, כדברי המדרש "זה אלי ואנוהו", שכולם עומדים במעגל ומצבעים על המרכז ואומרים זה ה'. וכולם שווים ולכולם יש מקום.

ואז היה קידוש שכל אחד תרם את חלקו, ואז כבר לא היה מקום. היה כל כך הרבה אוכל שהשולחנות היו כמעט מלאים. והאנשים שלנו אוכלים כמו ציפורים, כלומר הרבה אבל במנות קטנות כשלא מסתכלים. וכולם יושבים וצוחקים ומדברים והכי חשוב שמחים.

סידרתי כמה דברים במטבח, והסתכלתי עליהם. ואז הבנתי את התשובה השנייה. אנחנו לא מוצאים את עצמנו מהקהילה. הקהילה באיזה אופן מודע ולא מודע מוציאה אותנו. הלא מודע זה כאשר אנו כל הזמן צריכים לחשוב אם יקבלו אותי לקהילה, האם אנשים ילחששו, האם אקבל עליה, האם גם בן זוגי יקבל.

המודע הוא אותם רבנים שקוראים להחרים הומואים ופוגעים בהם בדרשותיהם ובכתביהם בצורה כזו או אחרת. וכך נוצר גלגל מעניין שהם קוראים לא לקבל הומוסקסואלים לקהילה וכיוון שאנחנו לא מרגישים בנוח ,אנחנו רוצים לעשות מניין משלנו ואז אומרים לנו שזה לא טוב ושאסור לעשות מניין רק של הומוסקסואלים, כי זה מרד וזו הכרזה. וחוזר חלילה.

אז העמסתי עוד קיגל, או קוגל על הצלחת והגשתי לשולחן, אי אפשר בלי קיגל, או קוגל, זו המסורת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תודה :)
ויום מצויין