דתיים למרות הכל

למדתי עם מארק צוקרברג בכיתה, אני לא רוצה להרוס את ההפתעה אבל לאחד מאתנו יש 10 מיליארד דולר. ניסיתי לחשוב שלוּ רק הייתי חבר יותר טוב שלו בבית ספר, אולי הייתי בין המייסדים של פייסבוק. אבל אז אני מניח שהייתי משפיע עליו יותר ממה שהוא היה משפיע עליי והיינו כל כך עצלנים שפייסבוק לא הייתה קיימת. זה נותן לי הרגשה טובה. בזכותי פייסבוק קיימת היום.(טובי מרציאנו(

כשפגשתי את המיזם של "דתיים למרות הכל" ואת היוצר שלו התרגשתי מאוד. בעיקר מהרעיון והסיבה לו. היללתי יוצר בפניו, אף קראתי לו המודל לחיקוי שלי.

אני מאוד מעריך יזמים, אנשים שהמציאו משהו חדש. לכן כל כך נהניתי לראות את האתר קיקסטרטר שבו אנשים מפרסמים מיזמים שלהם, ואנשים קונים את המוצר עוד לפני היצור, וכך אדם משיג מימון. היה אחד שניסה לגייס 950000 דולר בסופו של דבר הוא הצליח להשיג 8.5 מיליון. האתר הזה הוא מיזם מדהים בפני עצמו.

התחלתי לחשוב על יזמים שינצלו את השיטה, יאספו את הכסף אבל לא ייצרו את המוצר. נזכרתי שזהו הסיפור במחזמר המפיקים. הם מנסים להעלות הצגה שתכשל כדי להשאיר אצלם את כספי ההשקעה. אך הם נכשלו וההצגה הצליחה מאוד. האם הם הצליחו או נכשלו?

השאלה עלתה לי גם כשהלכתי עם איתן לתערוכת אומנות בשם עיצוב גרוע. איתן ציין שחלק מהיצירות נראו יפה. אז האם האומן הצליח או נכשל?

המטרה של מיזמים כגון "דתיים למרות הכל" היא לתת תמיכה לחברֶה שלנו. להראות לנו שאנחנו לא לבד וכדומה. בשיטוטי שם שמתי לב לדבר די מעניין. הרבה מהרשומות היו על דברים עצובים וקשים. ועוד יותר, הרשומות שקיבלו הכי הרבה תגובות היו אותן רשומות שעסקו בדיכאונות ועצב.

יוצא מן הכלל הייתה רשומה על נעלי בית שמשהו קנה. אבל זה מפני שבאמת הן היו נעלי בית מיוחדות.

האמת שגם כאן בבלוג שלי שמתי לב שאני מקבל הרבה יותר תגובות על רשומות עצובות מאשר על רשומות שמחות.

על מה זה מעיד, והאם זה טוב? האם הפכנו לקבוצה שצורכת עצב? או שהעצב תמיד היה שם ועכשיו יש לו מקום להתבטא? ואם כן מה הבעיה?

אז לפי דעתי מובן שהעצב היה שם עוד לפני עידן הפייסבוק. הדיכוי והצורך להסתיר לא עשה לנו טוב. גם לפני כן, כתבו אנשים שירים למגירה, ודרך אגב הם מפרסמים את השירים שלהם בקבוצה, והן יצירות מדהימות. סוף סוף יש במה טובה וראויה תומכת ואוהבת שאנשים יכולים לכתוב על הכאבים והפחדים הגדולים ביותר שלהם.

לעומת זאת, זה הפך לתרבות של עצב. והבעיה עם זה היא שאנשים מחפשים את העצב בתוכם כדי לתקשר, כדי לקבל תשומת לב.

כשעוד עבדתי בהוראה היה לי כלי יעיל לניהול הכיתה – תשומת לב. תלמיד שעשה משהו טוב קיבל המון תשומת לב, ולפעמים אפילו עצרתי את כל הכיתה כדי שגם הם יתנו לו תשומת לב. אבל תלמיד שלא עשה מה שצריך התעלמתי ממנו וממה שעשה. התלמידים קלטו את השיטה והשתדלו לזכות בתשומת לב. מעין הכלבים של פבלוב רק עם תלמידים.

אדם שמפרסם הודעה מלאת כאב, צורך תשומת לב של האנשים סביבו. וכשהם נותנים לו אותה הוא לומד שכך הוא יקבל את מה שהוא מחפש וימשיך עם אותו קוד התנהגות גם בהמשך.

אך להפתעתי זה לא מה שקורה בפועל. אנשים בקבוצה, תומכים מקשיבים ועוזרים זה לזה בצורה יפה, וכאשר מעלה הסטטוס מגיע לסיפוקו – ממשיכים הלאה. הוא לא ממשיך באותה דרך, אלא יוצר תפנית בחייו.

איך אני מסביר את זה? לא תמיד אפשר להסביר דברים. כמו שחוקר אמר על מיזם ויקיפדיה – בתאוריה זה לא אמור לעבוד אבל עובדה שזה עובד. נראה שיש פה צורך אמתי שהקבוצה מצליחה לענות עליו.

ממה שראיתי נוצרה שם קהילה וירטואלית חיובית.

כל הכבוד למקימי הקבוצה הזו ודומיה.

נדב