הומופוביה

 עוגת פירות נשמע רעיון טוב.

עוגה – טוב מאוד.

פירות – נחמד.

שים אותם ביחד – גועל נפש

(ג'ים גפיגן(

מאז התחלתי לכתוב את הבלוג שלי שמתי לב לדבר מעניין. שמתי לב שכל דבר קורה לי אני ישר מנסה לתרגם את זה לאיך הייתי כותב על זה. אבל זה לא הדבר המעניין. אני מניח שזה מה שקורה לכל אחד שכותב.

עוד שמתי לב שכאשר אני חושב על הדרך לכתוב על הקורה אותי, אני מנסה לחשוב על מה תהיה הדרך המעניינת ביותר לכתוב על כך. גם זה לא מה שמעניין כי אני לא חושב שיש כותבים שחושבים מה תהיה הדרך המשעממת לכתוב.

מה שכן, שמתי לב שדבר מעניין הוא זה שהתחלתי לחשוב איך אני מתאר דברים בצורה חיובית. אני חושב שמותר וצריך לפרסם דברים שלילים שקרו, אבל אפשר לתאר אותם בצורה חיובית ושמחה. ופה מגיע ה"אבל הגדול".

הייתי השבוע בחוג בית של הורים שביקשו לשמוע על הנושא ההומוסקסואלי. אספתי איתי את איתן, וביחד סיפרנו חוויות אישיות והיה זמן לשאלות.

זו הייתה חוויה מדהימה (אמירה חיובית) מזמן לא פגשתי כאלה הומופובים (מה שבאמת קרה).

לפני שנים, כשסיפרתי לאנשים מסוימים על הנטיות שלי, הם קיבלו אותי בצורה יפה כל כך שממש רציתי לעמוד על ראש כל גג ולצאת בהכרזות. התחלתי להכין כרזות, וכמעט הזמנתי מטוס כזה הנושא שלט. כל זה עד שאשתו של חבר שלי פוצצה את בועת האיפוריה, ושידרה אליי אנטי מוחלט. היום אנו בסדר יותר, אבל אני עדיין זוכר לה חוסר חסד נעוריה. יצא מזה דבר טוב, התגובה שלה הורידה אותי לקרקע המציאות, ושם נשארתי.

מאז הכרתי אנשים נפלאים. מקצתם אנשים נחמדים שלא רואים בי אדם שונה; רובם אנשים משלנו. והתקוות החלו לצוף שוב. איך לא יקבלו אנשים כל כך נפלאים למרות שהם הומואים.

אז נכון ששמעתי בתקשורת כל מיני דברים שלקרוא להם חיובים זה כמו לקרוא לספרי הארי פוטר האחרונים ספרי ילדים, אבל הרבנים והפוליטיקאים בחדשות, זה משהו רחוק, כאילו לא קשור אליי.

האופטימיות עלתה, האנשים נחמדים, העתיד ורוד.

נחזור לחוג הבית: כשלושים איש, גברים נשים, יושבים בנפרד, זמן לשאלות.

שאלה ראשונה: "אז מה האתגרים שעומדים בפני הומו דתי?" סבבה שאלה טובה, נתתי לו לייק.

שאלה שניה: "אתם לא מפחד שאם תדברו על זה אתם תתנו לגיטימציה לעוד אנשים להיות הומוסקסואלים?"

שאלה שלישית ורביעית: "מה אני אמור לעשות אם אני מכיר מישהו שיש לו את זה?", "מה אני אמור לקבל אותו לקהילה שלי בבית כנסת?"

שאלה חמישית: "החברה לא יכולה לקבל כל אחד, כמו להבדיל מי שיש לו מחלות בגוף, או להבדיל, ואני לא אומרת זה אותו דבר בכלל, מחלות בנפש. אז אי אפשר שהחברה תקבל את כולם".

האמת שהוגדשה הסאה כאשר סיפרתי שלא קיבלו אותי לעבוד בבית ספר, ומישהו שאמור להיות בקיא בנושא אמר "טוב, היום צריך להביא תעודה מהמשטרה שאתה לא כזה".

עניתי לו "אני הומו לא פדופיל. אלה שני דברים שונים. אולי גם יגידו למורות להביא תעודת יושר. הרי המורות נמשכות לגברים".

אחד שאל אותי איך הוא אמור להגיב אם הבן שלו יספר לו על הנטיות שלו. אמרתי לו שאני הולך להביך אותו ואמרתי "אני יוצא לדייט עוד מעט עם גבר. איך אתה מרגיש עם זה? אתה צריך להיות מסוגל לקבל את זה כאילו זה דבר נורמלי".

היה קשה להם לשמוע. עד כדי כך שמי שהזמין אותנו לאותו חוג בית ציין במשוב שהוא לא אהב שדיברתי על זה שהייתי רוצה לחיות בזוגיות עם "בעל", ושאני יוצא לדייטים.

הרגשתי שזה בסדר לדבר על להיות הומו, כל עוד אומר את הדברים שהם רוצים לשמוע.